פרשת ניצבים-וילך

ביום פטירתו מכנס משה רבינו את עם ישראל, כשהוא כורת עמם ברית מיוחדת. לאחר מכן הוא מחזק את ליבם, וגם את לב יהושע - המנהיג החדש

אסיר לא יכול לברוח מן הכלא ללא סיוע מבחוץ. על מישהו חיצוני להבריח את כלי החפירה, לשחד את השומר או להמתין ברכב מחוץ לשער בית הכלא. גם אנו סומכים על האלוקים שיסייע לנו להשתחרר

אולי כוונת התורה היא שעלינו לקבל החלטה מודעת לחיות, ולא רק לצמוח

לאחר אלפי שנות אנטישמיות, השפלה, רדיפות ופוגרומים אין כל תוקף לרעיון שהישרדות היא המניע העיקרי של היהודי

אולי צריך להיות קלילים, תוך קריצה לקהל שאומרת: "היי, חבר'ה, אולי אני מלמד אתכם משהו, אבל אל תחשבו שאני איזה ברנש נפוח שחושב שהוא יודע הכל"

אם תערכו סקר קצר, תגלו כי רוב היהודים סביבכם עדיין לא קיימו את המצוה הזו (וכנראה שגם אתם לא...)

כשאנו קוראים פסוק זה, קל לדמיין את עצמנו עומדים מול פרשת דרכים עם שני שלטים זוהרים המצביעים על כיוונים הפוכים. ההחלטה נשמעת דרמטית כל-כך

חודש תשרי, אחד החודשים החשובים ביותר בשנה, לא זוכה לברכה בשבת הקודמת אליו. מדוע?